שד"ל על ויקרא כ״ז

1 כי יפליא: עיין במדבר ו'.

2 ערכך: כפול, כמו רענן שאנן אמלל רשב"ם, והראוי ערכָך, והוא להבדיל ערך קצוב prezzo fisso משאר ערכים שבעולם.

3 בערכך נפשות: כל נפש אדם במשמע, בין נפשו ערכי עלי, בין נפש אחרים ערך פלוני עלי. ורש"י פירש ערך נפשו, ואין זה מדוייק, ולפיכך כשהגיע לפסוק ואם מבן חמש שנים הוצרך לכתוב לא שיהא הנודר קטן, ואם היה מפרש בערכך נפות בין נפשו בין של אחרים לא י צריך לכתוב הדבור הוא. ואמנם מבן חמש שנים עד בן כ' שנה נכלל גם מי שהשלים י"ג שנה ואיננו נקרא קטן, והוא יכול לנדור ערכי עלי. ודע כי ברש"י כ"י שבידי כתוב ערך דבר שנפשי לא שנפשו תלויה בו עלי, וכן צ"ל.

1 ואם מבן ששים שנה: מה שכתב רש"י האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה, כן צריך להבינו: האיש בהזדקנו יורד עד למטה משליש בערכו, אינו שוה אפילו שליש ממה שהיה שוה, שבתחלה היה שוה 50 ועכשו 15, והאשה אינה יורדת אלא עד שליש בערכה בתחלה 30 ועכשו 10, ובש"ס ערכין י"ט אמרו נקבה קימה אתילתא, זכר לא קאי אתילתא.

1 כל אשר יתן ממנו: פירוש כל אשר יתן ממנו כתרגום רמבמ"ן dasjenige stück; וחז"ל פירשו אמר רגלה של זו עולה, אבל לפי הפשט לא דבר הכתוב במקדיש חלק בהמה.

1 לא יחליפנו ולא ימיר אותו: זה דרך כלל, ואח"כ פירש הפרטים שלא ימיר אותו לא טוב ברע ולא רע בטוב. ולדעת בה"ט נראה כי התמורה היא טוב ברע, והחלוף רע בטוב, ויש לזה סיועים, וארזים נחליף, ישעיה ט' י' יחליפו כח, וימירו את כבודם בתבנית שור; וקשה והחליף את משכרתי, ואולי הכוונה כי בבחינת לבן היו החלופים מרע לטוב, כי היה מבקש תמיד תועלת לעצמו. הן אמת שאם לא יחליפנו דבק עם רע טוב, תהיה מלת או יתרה, והאמת כי מרע"ה לא נתכוון להפסיק כפי הטעמים האלו, אלא לפי כוונתו כך היה ראוי להטעים ל֤א יחליפ֨נ֨ו ולא-ימי֣ר אות֔ו, ואח"כ פתח במאי דסיים, טוב ברע כנגד ימיר, או רע בטוב כנגד יחליפנו.

1 והעריך הכהן אותה וכו': כערכך הכהן כן יהיה, פירש רש"י לשאר בני אדם, הבא לקנותם מיד ההקדש, ואם גאל יגאלנה פסוק י"ג בבעלים החמיר הכתוב להוסיף חומש, וכן במקדיש בית פסוק י"ד, וכן במקדיש שדה ט"ז, וכל זה קשה לפי הפשט, כי התורה לא נזכירה כלל ענין הגזבר שמוכר את ההקדשות למי שיזדמן, ומשמע הכתובים אינו אלא שהמקדיש דבר שאינו קרב על גבי המזבח, תכף שהקדיש משלם הערכך ואח"כ אם בא לגאול מוסיף עוד חמישיתו:; ואמנם כשלא היה גואל למה היה נותן הערכך? והלא היה מוסר להקדש גוף הדבר - לפיכך נ"ל כי המקדיש לא היה מוסר גוף הדבר שהקדיש, אבל היה מעכבו אצלו, והוא היה נזהר בו ונוהג בו מנהגי קדושה בלתי ידועים לנו; ודוגמא לזה מעשר שני שנקרא קדש למטה פסוק ל' ול"א, והיה נאכל לבעלים בירושלים. והנה לא רצתה תורה שיהיה אדם מקדיש דבר שאינו קרב על גבי המזבח בלתי שתמשך מזה שום תועלת לזולתו, כי אין רצון התורה שיחשוב אדם שעשה מעשה קדוש ורצוי לאלהיו חוץ מהקרבנות, כגון שיתנדב עולה, אך אם אין מעשהו המוליד שום תועלת לזולתו, על כן צותה תורה שמיד כשהוא מקדיש דבר יתן לבית ה' ולכהנים את כסף מחירו, ואחר כן ישאר הדבר בידו בתורת קדושה. ואם אחרי כן ירצה להוציאו לחולין, אז יתן עוד חמישיתו ויגאלנו, וישתמש בו כרצונו.

1 ואם בבהמה הטמאה: מדבר במקדיש פטר חמור כדעת ראב"ע ורנה"ו, ולפי שטתי ופדה בערכך ענינו שיתן הערך ככל שאר מקדיש, וכאן הוא צריך להוסיף חמישיתו עליו בלי שתהיה זו גאולה המוציאה אותו לחולין, כי החומש הזה אינו אלא להפקיע ממנו הקדושה שהוסיף עליו בשעה שהקדישו, ועל ידי נתינת הערכך והחומש פקעה ממנו אותה קדושה שניה, וחזר לקדושתו הראשונה, שהיא קדושת בכור, ואז אם לא יגאל, אם לא יפדהו בשה, אז ונמכר בערכך, הכהנים ימכרוהו לאחרים, והוא יפסיד ממונו, על דרך ואם לא תפדה וערפתו. ועדיין קשה לשון ואם לא יגאל כי סתם גאולה אינו אלא בכסף, והנותן שה פודה יקרא ולא גואל; ואולי בנדון זה הוא מצֻוֶה לגאול אותו לא בשה, אלא בהוספת החומש פעם שנית, ואם לא יגאל בחומש שני אז ונמכר בערכך. והנה כל זה שאמרתי שהיה ההקדש נשאר ביד המקדיש, והוא יה נוהג בו מנהגי קדושה, זה היה בבהמה הטמאה ובבית ובשדה, אבל בהמה טהורה היתה קרבה על גבי המזבח, ואדם שהקדישוהו ונתנו את ערכו נראה שלא היה עליו דין קדושה כלל, כי אין אדם משועבד לאדם, עד שיוכל ראובן להביא על שמעון חיוב מאיזה מן שיהיה, בלתי הסכמתו טבת תר"ב.

1 אך כל חרם: זה במקדיש מעבדיו הכנענים, או מבהמתו, או מאחוזתו לשם חרם, וכל חרם ניתן לכהנים, בלי שוכלו למכרו לאחרים על דרך ונמכר בערכך, וגם הבעלים אינם רשאים לגאלו, כי החרם קדש קדשים, ואסור בהנאה למי שאינו כהן.

1 כל חרם אשר יחרם מן האדם: זה ענין אחר, ואיננו חרם לגבוה, כי לא נאמר בו לה', אבל הוא להשמיד ולהרוג, ואיננו דבר התלוי ביד איש ואיש, כי לא נאמר בו אשר יחרים איש, רק אשר יחרם, והוא דבר המסור לכללות האומה או למנהיגיה לגזור ולומר בהוראת שעה אף אם לא יהיה הדין כך העושה כך וכך יחרם, וכפירוש רמב"ן ורנה"ו. וראז' פירש אשר יחרם מן האדם כענין אשר יחרים איש, כאילו כל אחד מישראל יהיה רשאי להחרים בניו ובני ביתו; וזה שבוש גדול, נמשך ממה שחשבו שהעברי יאמר והתפוח נאכל מראובן ע' למעלה כ"א ז'. והנה מן האדם איננו נאמר על הפועֵל אלא על הפעול מי שיהיה מן האדם שֶיָחֳרַם, והפועֵל לא נזכר, כי איננו איש פרטי, אבל הוא מי שהרשות בידו, והוא כלל האומה, או המלך והשופט, אבל שיהיה מותר לאחד מן העם להחרים בניו ובני ביתו, זה מתנגד לדרכי תורת משה, כי הנה ראינו בכמה מקומות התורה צווחת על תועבות הגוים הזובחים את בניהם, וראינו שמסרה משפט בן סורר ומורה לבית דין, גם ראינו וכי יכה איש את עבדו ומת תחת ידו נקום ינקם. ברוך שהבדילנו מן התועים ונתן לנו את תורתו תורת אמת, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

2 חזק